בכל בית מקובל לכסות את הרצפות הקרירות והמנוכרות בשכבות של שמיכות צמר וערימות של כריות, ורק אז לשחרר את התינוק לחופשי כדי שיזחל את דרכו לעמידה המיוחלת. אבל עכשיו מתברר שאפשר לוותר על הגישה הפולנית ולתת לילד להתפתח בזמנו – כי הזחילה לא חייבת להגיע לפני ההליכה.
אתר ה"דיילי מייל" הבריטי מפרסם כתבה לפיה הזחילה היא תופעה מהפכנית שהתפתחה לפני כ-200-300 שנה בלבד. דייויד טרייסר, אנתרופולוג באוניברסיטת קולורדו, מצא שלא כל תינוק שנולד על כדור הארץ מתחיל את דרכו בזחילה.
איך זה יתכן? על פי טרייסר, הזחילה התפתחה בערך בזמן בו התחילו להכניס אל הבתים רצפות עץ (פרקט). "במשך רוב שנות ההיסטוריה, ילדים לא הונחו על הקרקע כדי לגונן עליהם מפני בעלי חיים שיכולים לפגוע בהם או להדביק אותם במחלות זיהומיות, כך שזחילה היא ללא ספק תופעה חדשה ומהפכנית", הוא אומר.
לא על הרצפה, אלא על הידיים
טרייסר מבסס את התגלית שלו על תושבי גינאה החדשה, שם שהה בזמן מה בסוף שנות ה-80 וחקר את הרגלי התושבים כדי ללמוד טוב יותר על התפתחותם של ילדים ועל התזונה המתאימה להם.
בגינאה, רוצים למנוע תקיפת בעלי חיים ומזיקים (צילום: shutterstock)
הכל התחיל כשאחד מתלמידיו אמר לו שיש תינוקות שלא זוחלים לעולם. "זה היה הרגע שגלגלי המוח התחילו לעבוד", אמר טרייסר למגזין PopularScience.com. כפי שהתברר לחוקר, התינוקות בגינאה החדשה נסחבים בידי אימם או על ידי קרוב משפחה 86 אחוז מהזמן, במהלך שנתו הראשונה של הילוד. כאשר הילדים סוף סוף מונחים על הרצפה, הם בדרך כלל מונחים במצב ישיבה, ולא כשהם שכובים על הבטן.
הסיבה לכך היא טפילים שזוחלים על הקרקע ונפוצים ביותר באזור זה, ולכן, התינוקות לומדים לדחוף את עצמם בעזרת הידיים בזמן שהם יושבים על הישבנים. בחברות דומות ביבשת אפריקה, תינוקות אינם זוחלים מסיבות דומות. הם נמצאים על הידיים במהלך השנה הראשונה לחייהם והולכים מיד לאחר מכן.
"גם בעלי החיים הקרובים ביותר לאדם – הקופים – כמעט לא מניחים את התינוקות שלהם על הקרקע, ובמקום מלמדים אותם לזחול על האמהות שלהם", הוא מוסיף.