מחשב מסלול מחדש

הדס תורג'מן, חרשה את כל הארץ כדי למצוא אולם לחתונה, רק בשביל לגלות שהכל היה קצת בזבוז זמן, כשהמקום המושלם נמצא מתחת לאף. ''בדרך לחתונה עוצרים בגהה'', טור חדש

מיד לאחר ההכרזה על החתונה, החלטנו שאין טעם להתמהמה וניגשנו ישר לביצוע כל המשימות ההכרחיות: הרגעת הסובבים אותנו ("אנחנו לא בלחץ, יש זמן"), בריחה לחופשה בלונדון ("אין טעם להתעסק עם זה עכשיו, כשנחזור נראה מה יהיה") והסטת תשומת הלב לנושאים בוערים אחרים ("העם! דורש! צדק חברתי!"). וכשכל התירוצים נגמרו, הבנו שאין ברירה, אם אנחנו רוצים שזה יקרה, אנחנו צריכים לתכנן את זה.

ובכן, הצעד הראשון בכל חתונה הוא כמובן בחירת שלושת הגורמים הקריטיים ביותר שעליהם יקום וייפול כל אירוע שמכבד את עצמו: לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן.

בשלב הזה ישבנו לגבש רשימת מוזמנים, מה שגרם לכל החלומות הרומנטיים שלי על חתונה אינטימית להתנפץ, כשהבנתי שאי אפשר לדחוס משפחה מרוקאית של כמאה איש בגינה בלי לרמוס לבעל הבית כמה רקפות. וזה עוד לפני שדיברנו על חברים או אנשים מהעבודה ובכלל, גם מהצד של החתן בטח יש כמה אורחים להזמין.

הטור הקודם של הדס: עזבו אותי, זו החתונה שלי!

<b>לא מוצאת את עצמי!! (צילום: shutterstock)</b>
יותר מדי החלטות, יותר מדי עצות, יותר מדי אורחים (צילום: shutterstock)

מכיוון שממילא אף פעם לא הייתי הטיפוס של חיק הטבע, לא לקחתי קשה את כל העניין וזרמתי בקלילות הלאה לרעיון של חתונה באולם. כלומר, ניסיתי לדלות בין שפע האפשרויות המבלבלות את המקום שיעשה לי כיף בלב ויגרום לי לרצות לבלות בו את הערב המיוחל. וזה - הפתעה הפתעה - חתיכת פרויקט.

כשאת מחפשת מקום להתחתן בו, את נחשפת לעולם שלם שלא הכרת קודם. עולם שמתומחר לפי מנה, שמורכב מאלפי פרטים כמו עיצוב, הגברה, תאורה, שדרוג הבר ועוד כל מיני אלמנטים שלא לקחת בכלל בחשבון. את לומדת להבדיל בין סוגי חופות, או מה זה אומר "הוריקן קריסטלים" ואפילו מוצאת את עצמך אומרת משפטים שלא חשבת שתגידי לעולם, כמו "וכמה תוספת זה בשביל מפיות בצבע אחר?"

ולבסוף, כשהבנתי שהייתי תמימה כשחשבתי שהתקציב הצנוע-אך-ריאלי שהצבנו לעצמנו כנראה לא יספיק לחתונה הגדולה-אך-אלגנטית שאנחנו מנסים להרים, הגיעו באופן טבעי שלבי ההתמודדות הטיפוסיים לכל משבר: הכחשה ("הם סתם עפים על עצמם, הם ירדו במחיר"), כעס ("למה נראה לכם שיש לי כל כך הרבה כסף!!") מיקוח ("יש לכם משהו שמתאים לתקציב שלי או שאני סוגרת במקום אחר?"), דכאון ("עזוב, בוא נלך פשוט לרבנות ונסגור עניין") ולבסוף – קבלה. על תשלום מקדמה.

<b>על המפיות הוספנו עוד 50 ש
על המפיות הוספנו עוד 50 ש"ח, אז תשתמשו בהן (צילום: shutterstock)

אז איך זה קרה? הייתי רוצה לבוא ולתת סיפור שלם על נפלאות הנחישות וההתמדה, או על בעלי אולמות שהחליטו שבלי החתונה שלנו הם לא יכולים להמשיך ולהתקיים, אבל על מי אני עובדת? האמת היא שבסוף יצאתי הכי פיתה. אחרי התרוצצויות ברחבי הארץ, בין היער הזה לחורשה ההיא, נזכרתי שאולי כדאי לבדוק מה יש גם לעיר הזו שאנחנו גרים בה להציע. וכך, שוב התגלה שיש לי יותר מזל משכל, כשהסתבר שמכל המקומות בעולם, כל מה שחיפשנו נמצא כל כך קרוב לבית, שאני יכולה להגיע לחתונה של עצמי ברגל.

ועכשיו, כשכל הסאגה הזו מאחורינו, כל שנותר הוא ללכת לישון מרוצים ושמחים, בידיעה שצלחנו את המכשול הראשון בהצלחה. מחר כבר אתעורר בבוקר ואזכר בבהלה שיש לי משהו כמו עוד 582 דברים להספיק עד היום הגדול, ושוב נוכל לפצוח בלופ האין סופי של היסטריה - עצבים - השלמת המשימה בשלום. מזל שדרמטיות יתר לא עולה כסף, לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה.


כתבות נוספות:

קים קרדשיאן לא לבד - גם אתם קצת מביימים חתונה

הפאדיחות הכי גדולות שיכולות להתרחש בחתונה

שימו לב - דברים שלא עושים בחתונה


כמה זמן לקח לכם למצוא את האולם המושלם עבורכם? ספרו לנו בעמוד הפייסבוק של וואלה! מזל טוב