ככל שההכנות ליום הגדול מתקדמות, אני מתחילה להרגיש כאילו כל רעיון
החתונה הוא בסך הכל קנוניה נגדי, במטרה להפוך אותי לסוג של סינדרלה. ההבדל הוא רק
שהממזרה בת המזל עשתה את הסוויץ' תוך שנייה וחצי, ואצלי צריך ממש להשקיע זמן, כסף ובעיקר
– ניסיונות להבין למה לכל הרוחות כל המהפך הזה נחוץ.
לא שתכננתי להגיע לחופה בטרנינג וכפכפים, כן? אבל תקנו אותי אם אני
טועה, חשבתי שכל הרעיון בחתונה הוא שמצאת מישהו שאוהב אותך כמו שאת, כלומר – לא בר
רפאלי, ולקבל אחד את השני עם כל הפגמים. אז למה דווקא במעמד הזה אני צריכה להיראות
בדיוק כמו תמיד, רק עם מבחר שינויים קלים שאורכים כמה שעות שבסופן אני לא אזהה את
עצמי במראה?
* הטור הקודם של הדס: כלה עוצרת נשימה
מה ז'תומרת? אנחנו בדיוק אותו דבר, חוץ מהרגליים, והשיער, והעיניים, והבטן והחזה. (צילום: יח"צ)
אז את עניין השמלה דווקא לקחתי בכיף. אבל מסתבר שהיא רק פריט אחד
בחבילת ה"שיער-איפור-ציפורניים-תכשיטים", ובטח פספסתי עוד כמה אלמנטים
חשובים ביותר ששכחו לצעוק עלי שאני ממש חייבת. כמו בכל תחום בחיים, הבנתי שגם כאן
חשוב לבחור את הקרבות שלי, להדוף מקרים קיצוניים (בניית ציפורניים לא תהיה כאן,
ולא, אני לא מתכוונת לדחוף עדשות לעיניים כשאני רואה טוב מאוד גם בלי משקפיים - או
לפחות מספיק טוב כדי לא לחשוב שדוד יעקב הוא התימנייה המתולתלת מהעבודה) ולהקשיב
להסברים בנושאים כמו, למה בחורה כמוני, שחושבת שלצבוע את הפרצוף זה מגוחך, פשוט
מוכרחה להתאפר (הטיעון המוביל כרגע, אגב, הוא שזה נראה נורא בתמונות. מסתבר שצלמים
מקצועיים לא יודעים להתמודד עם מצב של, איך נקרא לזה, פנים אנושיות).
ובין חקירה על סגנון התסרוקת המועדף עלי (אין לי מושג) להתעניינות בסוגיית
גובה הנעליים (שטוחות, תודה רבה) כולם בעיקר מקפידים לוודא שאני סותמת את הפה. לא
מדובר בעוד ניסיון כושל לגרום לי להפסיק לחפור, אלא ברצון לשמור על המסורת הכלתית
הידועה לשמצה של "דיאטת חתונה". אני, מסתבר, עוד צריכה להיכנס לשמלה,
וזה לא משנה שנכנסתי אליה כבר לפני חודש בחנות והכל היה בסדר. הרי ידוע לכולם
שאכילת שלוש ארוחות ביום וכמה קוביות שוקולד פה ושם כבר הפכו כלות רבות לפילות
רציניות ממש בערב חופתן, ואילצו אותן להחליף את השמלה היפה באוהל לחמישה אנשים
שנרכש בחנות המעצבים "ריקושט".
עד החתונה תאכלי רק תפוחים. כי זה יעזור (צילום: shutterstock)
כמו תמיד, התגובה הראשונה שלי הייתה "רדו ממני, קרציות. אני לא
נופלת בפח הזה". היה לי ברור שאני לא נותנת יד להתעללות, ונחושה בדעתי להתחתן
בלי להיות מהכלות המטורפות האלה שחשבו שבחודשיים הן יוכלו לפצות על שנים של זלילה.
אני אלך על התחביב האהוב עלי – לעשות דווקא. תעירו לי על האוכל - דווקא אנשנש
עוגיות. תתריעו שהשמלה תלחץ - אני אקח עוד תוספת, תודה. וכולכם תוכלו לקפוץ לי. אין
ספק, תכנית מושלמת. כמעט. שכחתי לקחת בחשבון שבקצב הזה הסיכוי שלי להפוך לסופר-דבה
הולך וגדל. יחד איתי כמובן.
אז בסדר, לא צריך להשתגע ולפתח הפרעת אכילה, אבל הרי זה יהיה שקר לומר
שאני ממש לא רוצה לרדת איזה קילו-שניים-חמישה, ולא באמת אכפת לי מה התירוץ הרשמי
לכך. הרי שנים אני מנסה לעשות את זה, מי יודע, אולי הפעם כשיש לי סיבה, באמת
אצליח? וכך, בחודש האחרון הצלחתי להתחמק מלא מעט סופגניות שנקרו בדרכי ואפילו
מצאתי את עצמי צועקת "הלו, אני מתחתנת עוד מעט, מה אתה מביא לי דברים
כאלה?" על כמה הצעות מתוקות. מה אכפת לי, זורמת עם הקטע כל עוד אני יכולה.
עוד מעט אני בטח אשבר, אזלול איזה עוגה ואנחם את עצמי בידיעה ש"בסוף את תרזי
רק מהלחץ, זה קורה לכל הכלות".
כתבות נוספות:
מה כבר יכול להשתבש בחתונה?
מלאה וטוב לה: כלות שלא נלחמות במשקל
אחותך יותר יפה ממך? עכשיו תורך להתחתן
איך את מתמודדת עם ההכנות לחתונה שלך? ספרי לנו בעמוד הפייסבוק של וואלה! מזל טוב
