כמה זמן לוקח למצוא טבעת?

היא יקרה לא רק כלכלית אלא גם סנטימנטלית, אבל למה לעזאזל היא כל כך קטנה? הדס תורג'מן איבדה את טבעת האירוסין שלה, ויחד איתה גם את העשתונות

כאילו לא היו לי מספיק דאגות עם כל החתונה הזו, בוקר אחד, בדרך לעבודה, גיליתי שטבעת האירוסין שלי נעלמה. כן, כן, הפריט הכי חשוב שיש לי בעולם הזה, טבעת יהלום בשווי אלוהים יודע כמה, שנקנתה במיטב כספו של בן זוגי התפרן, לא נמצאת במקומה הטבעי - על האצבע שלי, ממנה היא לא זזה בחמשת החודשים האחרונים. לרגע לא איבדתי את קור הרוח, וכמתבקש, נכנסתי לסרטים על גורל הטבעת האבודה.

* הטור הקודם של הדס: לשם שינוי

<b>אבל היא הייתה פה לפני רגע על האצבע! (צילום: shutterstock)</b>
אבל היא הייתה פה לפני רגע על האצבע! (צילום: shutterstock)

יכול להיות שהיה מספיק קר כדי שהאצבעות שלי יתכווצו והיא תיפול בלי שאשים לב? אולי היא החליקה במקלחת ועכשיו היא שוחה לה במימי הביוב התל אביבי? אולי זה קרה כשעברתי בסופר בבוקר, ועוד אוכל למצוא אותה בין מדפי הירקות (טוב, על מי אני עובדת, הלחמניות. עזבו אותי, אני במצוקה)? יכול להיות שהיא נדרסת ברגעים אלו ממש על ידי עשרות כלי רכב במעבר החצייה בדיזנגוף, או שאחד הזקנים בקו חמש מצא אותה וכבר מתכנן להעמיד פנים שהוא קנה מתנה לאשתו? אוי, אלוהים. כל זה, והיום עוד לא התחיל.

אחרי שנגמרו לי כל תסריטי האימה האפשריים, הזכרתי לעצמי שבתור בחורה שמגדירה מחדש את המושג "בלגניסטית", רוב הסיכויים שהטבעת נזנחה איפשהו בבית. לא ממש ברור איך, אבל אני לא מכירה את עצמי מאתמול וכבר קרו מקרים בעבר. כבר היינו בסרט הזה עם חפצים שהלכו לבלי שוב, כשבסופו של דבר בסך הכל נעלמו מתחת למיטה, או בתחתית הארון, או מאחורי הספה. או במקרר.

הטבעת, כך החלטתי, ללא ספק תהיה בבית כשאחזור וכל הסאגה הזו תיגמר בשלום ובהבטחה להיות מסודרת מעכשיו, אבל לא כרגע, כי אני בסערת רגשות עכשיו, ולא מחר בבוקר, כי אני אאחר לעבודה, ולא בערב, כי אני אהיה מותשת מהיום שעבר עלי.

<b>היא בטוח בבית איפשהו. השאלה היא איפה... (צילום: shutterstock)</b>
היא בטוח בבית איפשהו. השאלה היא איפה... (צילום: shutterstock)

עד סוף היום, שאת רובו העברתי בתהייה "כמה לגיטימי זה לבקש ללכת הביתה בטענה שאת לא יכולה להתרכז בגלל הבלגניזם הכרוני שלך", כבר הייתי מוכנה עם מספר תכניות פעולה. הרצתי בראש אופציות כמו קניית טבעת חדשה על חשבוני, במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב, נאום בנוסח "אני לא צריכה טבעת, מה שחשוב זה שאני אוהבת אותך, מאמי" (או במילים אחרות: בדקתי את חשבון הבנק שלי ותכנית א' לא תצא לפועל).

כשיצאתי מהמשרד, כבר לא יכולתי להתאפק והתקשרתי הביתה, בידיעה שהבחור מגיע לפני. אחרי דקות ארוכות של חרדה, יריית פקודות ושאלות בקצב רצחני ("תבדוק על השולחן! אולי ליד הכיור?"), וצעקות שכנראה גרמו לו לשקול שוב את עניין החתונה עם בחורה מטורפת - אותרה הטבעת, איפשהו מתחת למה שהיה פעם שידת האיקאה הקטנה שלי, והיום מוכרז כאזור אסון רשמי ובקרוב ייתלו בו שלטי "מוקשים, הזהר".

לא רק שנרגעתי סוף סוף, יש גם צד חיובי בכל הסיפור הזה: אם עד עכשיו היה לו ספק ביכולותיי, עכשיו גם בן זוגי היקר, שנחלץ משדה הקרב בשלום, יודע: אין דבר בעולם שיהיה מספיק יקר, חשוב או בעל ערך סנטימנטלי גבוה, כדי שאצליח שלא לאבד אותו.

כתבות נוספות:

מדריך הטבעות לחתן המבולבל

מעצבים את שמלת הכלה של בריטני ספירס

היית משלמת 5,000 ש"ח על עוגת חתן-כלה?


בתוך כל הארגונים לחתונה, בטוח גם את נלחצת ממשהו. ספרי לנו ממה בעמוד הפייסבוק של וואלה! מזל טוב