לא, זה לא יהיה השיר שלנו

לפעמים אני שואלת את עצמי, מי לכל הרוחות המציא את חוקי החתונות. האם בשלב מסוים נערך דיון בין כמה אנשים (או יותר הגיוני – נשים) שבסופו הוחלט שעל הכלה ללבוש שמלה לבנה, על הזוג לדאוג לאורחים לאוכל ועל האורחים לממן את הארוחה הזו בסכום שאינו בהכרח קשור לתמורה שיקבלו?

כתבות נוספות:

מי אמר ששמלת כלה חייבת להיות לבנה? (צילום: shutterstock)

התהיות האלה עלו בי בעיקר כשהגיע הזמן להתמודד עם סוגיית שיר הכניסה לחופה, ואחיו הקטן והרעשני – השיר שילווה את היציאה ממנה. מה העניין הזה, ללוות את הרגע בשיר, כאילו מדובר בפרק של "גלי" או במחזמר חסר קשר למציאות? הרי ברגעים גדולים אחרים של חיינו, לא נדרשנו לבחור שיר שיסמל את המעמד, ואני ממש לא זוכרת שביום הראשון ללימודים אמא השמיעה לי את "שלום כתה א'". אבל בחתונה, פתאום מדובר בבחירה הכרחית וגורלית שאי אפשר לזוז בלעדיה, וכמובן שסתם שיר רנדומלי ממש לא בא בחשבון.

וכך מתחיל אחד הדיונים המיותרים בחייהם של חתן וכלה לעתיד, והסוגיות הן רבות: דביק, היסטרי ומשתפך או רוקיסטי, אדיש ואפל? שיר רציני או קליל ומשעשע? משהו מיינסטרימי שכולם יכירו, או ביצוע נדיר של שיר לא מוכר שיגרום לכולם לחשוב שאתם ממש אניני טעם (או פלצנים אש)? עברית? אנגלית? אייטיז? ניינטיז? אלוהים, כמה אפשרויות בשביל ארבע דקות מהחיים, שממילא אף אחד לא יזכור מה היה הפסקול שלהן.

בהתחשב בעובדה שהטעם המוזיקלי של הבחור ושלי לא כולל הרבה שירים שעונים להגדרה "רומנטיים על גבול הקיטש" ובטח שלא מתאימים לקצב הליכה סדיר, אלא יותר בכיוון של קפיצה מגגות, פנינו לשיטוט בפורומים וברשתות החברתיות ותחקרנו כמה חברים בסביבה. אבל לא רק שלא מצאנו שם את הישועה, אלא גם נתקלנו בהצעות כל כך מזעזעות, שכבר כדאי היה למחזר בפעם ה – 3,957 את "היום", להיט החופות החבוט של אהוד בנאי. 

נראה לך שמישהו יזכור שהשמענו ביציאה את דפש-מוד? (צילום: shutterstock)

גם אם נשים לרגע בצד את אלה שהתחכמו עם "נפלת חזק" או שיר דאחקות אחר בסגנון, מסתבר שאנשים לא כל כך מקשיבים למילים של השירים שהם בוחרים, וכל עוד יש שם איזה מילה שקשורה לאהבה או לחתונה, זה בסדר. כך יצא שנתקלתי בהמלצות לשירים בנושאי מוות, פרידה, ייאוש ושלל סוגי דיכאון, ומצאתי את עצמי נאלצת להסביר ש"חתונה לבנה" זה לא ממש שיר שמעודד את האירוע ושהסיבה שההיא רוקדת על מדרגות הרבנות היא הציפייה לבחור שיתגרש כבר מאשתו המעצבנת שרק הפריעה בדרך. לא בדיוק התחלה ברגל ימין, הייתי אומרת.

אחרי הסבב הזה, שהשאיר אותי בעיקר עם רשימת "איזה שירים לא להשמיע לעולם", הבנתי שיותר גרוע כבר לא יהיה, והחלטתי לעשות מה שכל בן אדם נורמלי במצבי היה עושה – פותח את האייפוד ולוחץ על "שאפל". ובאמת, אחרי שלושה קליקים בערך, מצאתי אותו, יושב שם בתמימות בתוך הפלייליסט האישי שלי – שקט, עדין, רגוע, לא קיטשי אבל לא מנוכר, לא נשחט בגלגל"צ אבל גם לא אלמוני, והכי חשוב – אהוב ומוכר. מיד הבנתי את הטעות שלי – עם כל הכבוד לחברים, כשמדובר בבחירה כל כך אישית, אין כמו סיוע של תאגיד ענק וכמה סינים כחושים. בסופו של דבר, כנראה שהטכנולוגיה מכירה אותי הכי טוב.  

* הטור הקודם של הדס: איך אפשר לבחור קייטרינג בלי לטעום?