הרבה אנשים מתעצלים להתחיל בתכנוני חתונה, כי "למי יש ראש לכל
הסידורים הענקיים האלה". ובכן, זוגות יקרים, אל תחששו מסגירת אולם, בחירת
שמלה ושלל החלטות רציניות בדרך – תחששו מהדברים הקטנים. זה מה שיוציא אתכם מדעתכם,
ודווקא כשאתם כל כך קרובים לקו הסיום. מנסיון. כן, המטלות שנראות הכי קטנות ושוליות, לכאורה,
הן בדיוק אלה שיגרמו לכל זוג שפוי בדעתו להגיע למצב של התמוטטות עצבים. כך קרה שאחרי
שסיימנו את סיבוב חלוקת ההזמנות המתיש בין האורחים המיועדים, גילינו שכל הכיף הזה
היה רק הקדמה לאתגר האמיתי – להושיב אותם.
* הטור הקודם של הדס: למה לא הזמנת אותי?
למי יש כוח להתעסק עם כל הקטנות האלו? (צילום: shutterstock)
זה מתחיל באישורי הגעה. לכאורה, הליך תמים שמטרתו לברר מי מתכוון
להשתתף בחגיגה ומי ייאלץ לוותר. למעשה, מדובר פה בפרויקט פסיכולוגי מסובך ביותר
שמטרתו להצליח לפענח, רק לפי טון הדיבור, אם כשזקנה מרוקאית אומרת "בטח שאני
באה" היא מתכוונת לזה, או שמה שהיא מנסה להגיד בעצם זה "נשמה, נראה לך
שאני אסע את כל הדרך מבית שאן? אבל לא נעים ככה להגיד שלא".
אחרי חישובים רבים, דיונים והערכת כמות האורחים, הגענו לשלב הקריטי.
תכנונים נפתחו, שרטוטים שורטטו והמבצע יצא לדרך - סידור שולחנות. לשמחתי, ידעתי שסיפורי אימה על
דודות שלא מדברות אחת עם השנייה כבר 25 שנה לא קיימים, לפחות בצד שלי (ובינינו, את
הצד שלו אפשר לסגור בשולחן וחצי), ולכן לא היו מגבלות דיפלומטיות שמנעו מאנשים
לשבת זה ליד זה, אבל כמובן ששום דבר לא יכול לעבור חלק, ומצאנו את עצמנו מנסים
לסדר משפחות מאוד גדולות, בקבוצות מאוד קטנות. כנראה שכשתכננו אולמות אירועים, לא
חשבו על 11 הדודים שלי, פלוס בני זוג, פלוס ילדים, פלוס נכדים, שרק יהיו בריאים
כולם.
מה הבעיה שלך לאשר הגעה?! (צילום: shutterstock)
נשארו רק כמה ימים לאירוע, והסלון בבית נראה כמו חמ"ל קטן. אני
מול המחשב, מזיזה אנשים מפה לשם, משם לכאן, מחליפה את זה בהוא, את ההוא בהיא, כשכל
הזמן הטלפון מצלצל ועוד מישהו מעדכן שהוא מגיע, או לא מגיע, או עוד לא החליט. או
יגיע, אבל לא בטוח שאשתו תגיע. איך אפשר לתכנן ככה מתקפה? כלומר, חתונה?! בצלצול
העשירי תוך חצי שעה, בערך, אבא שלי מתקשר ומודיע בהתלהבות שאחרי מאמצים רבים, הוא
הצליח לארגן את כל המוזמנים בקבוצות של עשרה, מה שהיה יכול להיות נפלא, אם
השולחנות לא היו מיועדים ל – 12 אנשים. אך מפח הנפש הקטן הזה הוא לא מה שיעצור
אותנו – בעיקר כי אין ממש זמן – וחזרנו לשולחן התכנונים, מצוידים בהרבה קפה.
רגע לפני שאני מחליטה להנהיג חתונת שכונה שבה כל אחד ישב איפה שבא לו,
רק תעזבו אותי בשקט, באמא-שלכם-שאין-לי-מושג-באיזה-שולחן-היא, קרה נס וזה הצליח. המאמץ
המלחמתי הגדול במספר מוקדים ברחבי הארץ הגיע לסיומו עם רשימות יפות ומסודרות
להפליא של אנשים שכנראה יבלו יחד את הערב ואפילו יהיה להם משהו במשותף. כמה קליקים
קטנים, הכל נשלח לאולם במייל, ואפשר ללכת לישון סוף סוף. מי שרוצה לבטל או להוסיף
מוזמנים, שיהיה לו בכיף. מעכשיו שתי המילים האהובות עלי הן: "מאוחר מדי".
כתבות נוספות:
הצצה: שמלות כלה קולקציה 2012
באסה לנשואות - אירוע בלעדי למתחתנות השנה
זוכות לרדת בגדול חולמות לדגמן שמלות כלה על המסלול
כבר הצלחת להרכיב את הפאזל של סידורי השולחנות? ספרי לנו בעמוד הפייסבוק של וואלה! מזל טוב
