מי זו הכלה הזאת?!

הדס תורג'מן חלמה בסתר להיות כלה קולית ורגועה. בתחילת יום החתונה היא באמת הצליחה במשימה, אבל כשהגיע רגע האמת והתחילו הקליקים במצלמה תפסה את מקומה הכלה הלחוצה

שום בוקר בחיי לא היה דומה לבוקר יום החתונה שהגיע סוף סוף. התעוררתי עם חיוך דבילי על הפנים, מזמזמת שירי חופות ומתכננת בראש את סדר היום שצפוי לי - ציפורניים, שיער, איפור, שמלה, ויאללה לעשות פוזות למצלמה במשך שעתיים. אם לא היה הטקס הזה בסוף עם כל האורחים, עוד הייתי יכולה לדמיין שהחלפתי חיים עם דוגמנית על. 

אחרי קפה הכרחי ביותר, הגיע הזמן לצאת מהבית לסידורים אחרונים, ואז גיליתי שעם כל הכבוד למושג "היום הגדול בחייך" , ליקום לא באמת אכפת מהעובדה שאת מתחתנת. השמש, כהרגלה זורחת, הציפורים מצייצות ועם כל הכבוד לזה שהראש שלך מרחף איפשהו במחשבות על השמלה הלבנה, כדאי שתשימי לב לאן את הולכת, כי וואלה, לא בא לך להידרס דווקא היום.

* הטור הקודם של הדס: רווקות out חינה in 

<b>מהרהרת בחלומה להיות כלה רגועה.</b> <b> (צילום: תומר פיינבורג) </b>
מהרהרת בחלומה להיות כלה רגועה (צילום: תומר פיינבורג) 

אבל היי, למי אכפת שחבורת זרים רנדומאליים ברחוב מסתכלת עלי כאילו ברחתי מאשפוז כפוי? זו בדיוק הסיבה שלכל כלה שמכבדת את עצמה יש חברה טובה כמלווה, ולה דווקא ממש אכפת מהחתונה שלך. במקרה שלי, היא גם אפילו מתרגשת הרבה יותר. עד כדי כך שהמניקוריסטית שאלה אם היא מתחתנת היום, ואז כשגילתה שדווקא אני בעלת השמחה, נזפה בי על שאני לא נלהבת מספיק. כן כן, דווקא במה שאמור להיות השיא של חודשי תכנון, היסטריה, לחץ וסידורים מעיקים, החלטתי להגשים את חלומי הכמוס להיות כלה קולית ורגועה. מסתבר שברגע שהכל מוכן, כולם יודעים מה הם עושים ולא נשארו עוד דברים להספיק, זה אפילו די קל.

וככל שעברו השעות הבנתי שאין באמת מה להילחץ. למרות שכלות כנראה מדמיינות לעצמן יום קסום ומופלא שבו יעברו טרנספורמציה מסינדרלה פשוטה לנסיכה יפהפייה, במציאות מדובר  בתהליך שכולל בעיקר ישיבה ממושכת ומשעממת בזמן שמזיזים אותך, מעמיסים על השיער שלך אינספור סיכות ומאפרים אותך במשך מה שנראה כנצח, כי מסתבר שצריך לעבוד המון זמן כדי להיראות כמה שיותר טבעית.

<b>איך לעזאזל אני שומרת על המראה המופלא? (צילום: תומר פיינבורג) </b>
איך לעזאזל אני שומרת על המראה המופלא? (צילום: תומר פיינבורג) 

כל הרוגע הנחמד והבלתי צפוי הזה הגיע לסופו כשהסתכלתי במראה. לא כי לא אהבתי את התוצאה, אלא להפך – כל כך אהבתי את התוצאה ששאלתי את עצמי מי זו שם, לכל הרוחות? האם הבחור יזהה אותי כשיגיע הביתה? איך לעזאזל אני שומרת על המראה המופלא הזה כל הערב, אחרי כל הנשיקות, הריקודים והזיעה? ואם אני אדרוך על השמלה? אלוהים ישמור, נורא מדאיג להיות יפה.

ואז מגיע כל הקטע הזה של הצילומים, ומסתבר שזה ממש לא להיט. כן, גם אני אף פעם לא הבנתי על מה כל הסלבס מתלוננים, כמה קשה זה לעמוד בזמן שמישהו אחר עושה את העבודה האמיתית? אבל בחיי, כמה שזה מתיש. כל כך מתיש, שלקראת סוף הצילומים ההבעה על פני הייתה רחוקה מאוד מהאושר העילאי שהתמונות האלה אמורות להנציח לדורות הבאים. יופי. עוד לא הגענו לאולם ובאופן רשמי, השלווה איננה. הכלה הקולית מהבוקר נעלמה ואיננה, ואת מקומה תפסה איזה פסיכית לחוצה וחסרת סבלנות. תזכירו לי מתי הכיף אמור להתחיל?

כתבות נוספות: 

דתיים לא מחכים לחתונה בשביל סקס

להתגרש אחרי שנה: הרי את מגורשת

קולקציית הקיץ של המעצב יאקי רביד

האם את היית כלה רגועה או לחוצה? ספרו לנו בעמוד הפייסבוק של וואלה! מזל טוב