להיות כלה: בין שפיות לטירוף

התערוכה "עד עצם היום הזה" או בשמה הלועזי "Happily ever after", מציגה את הזוגיות ואת יום הכלולות בתווך שבין מציאות לדמיון ובין טירוף לשפיות. "תיאור הזמן שחותם את מרבית סיפורי האגדות, מגלם בתוכו עולם פנטסטי, אלמותי ועתיר קלישאות, שבו לאהבה סוחפת אין סוף, והיא ממשיכה להתקיים בדמיוננו לנצח נצחים. את התחושה הזו מבקשת התערוכה לשקף", אומרת אוצרת התערוכה יערה קידר.

בתערוכה, שהינה חלק מהעונה הישראלית לעיצוב בחולון, ישנם 14 עיצובים של מעצבי אופנה ישראליים, אשר עיצבו לרגל האירוע דגמים מיוחדים ומאוד שונים מהקולקציה הרגילה שלהם.

רוצה שמלה שבין טירוף לשפיות? בואי למצוא שמלת כלה

חיים אמיתיים או אגדה? (צילום: shutterstock)

אפרת קליג – "סערה שבלב", 2012

על העבודה: אחד הסופרים שהשפיעו עלי ונתנו לי את האמונה בכוח האהבה זה גורג' אמאדו. ספרו 'ים המוות' הוא סיפור על אהבה, על הים שמשווה לחיים הזוגיים ובו מלכת כל הימים מנסה לפתות את הגברים לרדת איתה למצולות הים לטיול שממנו הם לא ישובו. בספר יש פירוט רחב על השיער שלה שהוא כמו קצף לבן. 

השמלה שבחרתי היא של הכלה האולטימטיבית שעשויה אורגנזה ממשי מתכתי צרפתי, בצבע  פנינה זוהר. השמלה קלאסית בדיגום של 'דרפה' אבל לא מוקפד ולא מסודר (כמו גלי הים). קצף לבן, רך, זוהר, אוורירי, בתולי וגדול, מרתק, מפתה, מחזורי, מאד פומפוזי ובינלאומי – ככה אני רואה את שמלת החיים. השמלה בנויה בצורה של תנועה גלית, עשירה ואינסופית (מכל כיוון השמלה נראית אחרת) לכניסה פומפוזית וייחודית אך כמכתיבת אופנה עלית היא גם מודרנית ועל זמנית וכוללת קפלים מתוחכמים להמחשת קימורים וצללית נשית, סקסית אך בתולית.

מפתה גברים לרדת למצולות לטיול ממנו לא ישובו (צילום: יחצ)

ליהי הוד – "To die for", 2012

על העבודה: העבודה שלי מדברת על חיבור בין הגוף לחומר, משהו נצחי שמשמר רגעים של יום מקודש. רציתי שבעצם כל אחד יתייחס ויבין את המשמעות כמו שהוא רואה לנגד עיניו אם זו כלה שחיכתה כל החיים לחתן שלא הגיע ואם זו מישהי שלא הסכימה להפרד משמלת הכלולות שלה – משהו ניצחי שכל אחד יכול לראות אותו איך שהוא רוצה. יש חיבור של עבודת יד של תחרות צרפתיות שמחוברות לשלד אמיתי. העיניים זה שזירה של פנינים אמיתיות ואבני זורובסקי והכל בעבודת יד.

כלה לנצח (צילום: יחצ)

אלון ליבנה - White Cocoon, 2012

על העבודה: השמלה נוצרה בהשראת תהליך היווצרות הפרפר - מזחל ההופך לגולם ולבסוף אל שיא יופיו - הפרפר הפורש את כנפיו. שרוולי השמלה המוגבהים מעוצבים בצורת פקעות המשי, ומוחזקים באמצעות עצמות מתכת המקנות מראה מלא עוצמה. השמלה עוטפת ונצמדת אל גוף הכלה, ומאזור הירכיים היא נפתחת ומשתחררת ממנו, בדומה לכנפי פרפר ענקיות.

מזחל לגולם ועד לפרפר יפה ומרשים (צילום: יחצ)

ויקטור בלאיש - נישואי פריקסה, 2012

על העבודה: את הבובה 'פריקסה' שגובהה 1.80 מטר, יצר בלאיש בהשראת בובות העץ המשמשות מודל לרישום וציור, אך תחת ידיו היא קיבלה קווים, פרופורציות וקימורים האופייניים לאיורי אופנה, ונתפרה מבד המשמש ליצירת מחוכים. כדמות מאוירת ודו מימדית שהפכה תלת מימדית ואנושית, משמשת פריקסה כיום לבלאיש כמוזה, לובשת ופושטת עבורו דמויות, מלווה אותו בדרכו - והפעם היא נכנסת אל טקס הכלולות.

בהשראת בובות העץ (צילום: יחצ)

ליאורה טרגן - שמלת כלה בהשראה יהודית, 2001

על העבודה: שמלת הכלה נלבשת פעם אחת בחיי אישה יהודיה, ועוברת מדור לדור. השמלה מייצגת את הדמות החרדית על ידי טשטוש גבולות בין עולם האישה והגבר החרדיים. השמלה הלבנה, המייצגת את טוהר וקדושת הנישואים, מוכתמת על ידי סימני החיים, באזורים הקשורים לפעילות היומיומית כגון הרגליים וידיים, לעומת אזור הראש, העולם הרוחני, שם הלובן בוהק. השימוש בסימבוליות של הלבן והשחור מאחד בין החיים והמוות, העצב והשמחה, הרוחני והגשמי, וירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה.

שמלת הכלה המייצגת טוהר מוכתמת בכתמי החיים (צילום: יחצ)

אניה פליט - Bits & Pieces - 2005-2012

על העבודה:

השמלה, שכל חומריה נוצרו בעבודת יד, מאגדת אוסף גדול של חומרים ישנים שאספה המעצבת במשך שנים בשווקים בארץ ובעולם, וחלקם עברו במשפחתה כמעין נדוניה: תחרות, מפיות וצווארונים סרוגים בקרושה ומקרמה, ריקמה ואביזרי תפירה, כפתורים, קרסים, לולאות, סרטים, סוגי מחטים, חרוזים ופנינים. את השמלה החלה אניה ליצור בזמן לימודיה, ומאז היא עברה גלגולים רבים: נצבעה בתה, ובהמשך שוב באפור, ומאז ממשיכה אניה להחיות אותה באלמנטים חדשים, רוקמת ומחברת אליה חומרים שהיא ממשיכה לאסוף עד היום.  

שמלת הכלה כנדוניה שעוברת במשפחה (צילום: יחצ)

מארק גולדנברג - "אנטומיה של כלה", 2011

על העבודה: שמלת הז'קט נבנתה בטכניקה שפיתח גולדנברג בפרויקט הגמר שלו, בהשראת פסלי החוטים של נחום גאבו. השמלה עשויה כולה רצועות בד שהוקשחו באמצעות עצמות המשמשות לבניית מחוכים, והורכבו בצורות שמתפרצות מצירי מתכת ומכסות את הגוף במטרה לשוות לו אופי פראי ושבטי, אך בעת ובעונה אחת גם נשי ופגיע.

פראי ושבטי ועם זאת נשי ופגיע (צילום: יחצ)

מרדכי אברהם - שחרחורת, 2012

על העבודה:

השמלה משלבת בין השראת הרקמות של בית האופנה הישראלי משכית, ובין דמותה האלמותית של דיאן הנוקמת, מסרטו של טריפו "הכלה לבשה שחורים". השמלה עשויה כולה חלקי רקמות בלבד המפורקות מוילון משנות ה-70, בעבודת פאזל דקדקנית, ללא אף פיסת בד שלמה, שאליה נרקמו אבני פנינים ואורנמנטים משמלות עתיקות.

שמלת הפאזל: ללא פיסת בד שלמה (צילום: יחצ)

תמי בר-לב - LET THEM EAT CAKE, 2012

על העבודה:  

בכובע שיצרה בר לב היא משקפת את הלך רוחה של הכלה "שאיבדה את הראש". מסונוורת ונרגשת היא מלקטת עוד ועוד אובייקטים מנקרי עיניים, כעורב שאוסף לו שלל נכסים נוצצים. הרושם המתקבל נע בין תסרוקת רוקוקו מפוארת ודקדנטית בסגנון מארי אנטואנט, לבין ערימה היתולית ומגוחכת, המשלבת בערבוביה בין טול, פרווה סינתטית, כותנה, משי, פייטים, חרוזים וחפצים שונים.

הכלה איבדה את הראש (צילום: יחצ)

עומר פויזנר וחגית כסיף – I Heart, 2012

על העבודה: עבודתם של פויזנר וכסיף משקפת עבורם את ההפרזה וההגזמה שנוצרה בכל הקשור לנושא החתונות. השמלה מציגה באופן מילולי את המהות שעומדת מאחוריה, תוך כדי איזכור "קטן" ליציאה מהפרופורציה - שמלת לב ענקית שבתפרי הצד שלה נורות לד שנדלקות וכבות לפי קצב הלב (התרגשות) של הכלה.

לב פועם (צילום: יחצ)