יום הזיכרון: איך מתמודדים עם אלמנוּת צה''ל?

אילה כץ שכלה את בעלה באסון צאלים א', ביולי 1990. "הכרתי אותו כשהייתי ילדה בת 12 ובגיל 16 הפכנו לזוג. כשהוא נהרג נותרתי עם שני ילדים, בני שבע ושנה וארבעה חודשים, והרגשתי כאילו העולם התרסק לחלוטין. הקושי הכי גדול עבורי היה להמשיך לחיות", היא מספרת וחושפת את שלבי ההתמודדות שלה עם האובדן – שלבים שנכפים על נשים אלמנות, כאשר שגרת החיים המוכרת והנורמטיבית מופרעת ומוחלפת במציאות חדשה.

"זה לא רק ההתמודדות עם הדברים הפרקטים שהתחלקו בינינו בעבר כמעין חלוקת עבודה זוגית, כי זה החלק הפשוט יחסית, מסובך ככל שיהיה. מעבר לזה, יש את ההתמודדות הרגשית עם החלומות שהתרסקו, אובדן החיבוק והמילה הטובה ויש את הילדים, שגם הם בטראומה לא קטנה וצריך לטפל בהם, לשלוח אותם לגנים ולבתי הספר ולגדל אותם להיות אנשים טובים. וגם אם מצליחים לתפקד במהלך היום, מגיע הלילה ובן הזוג איננו, והאתגר הכי גדול הוא לחיות עם הכל". 

כץ מספרת שאלמנות רבות מחפשות במה במסגרתה יוכלו לספר ולכתוב על חוויות האובדן האישיות שלהן, אל חלקן התוודעה לאחר שפתחה אתר אינטרנט, שמטרתו העברת מידע אינפורמטיבי לנשים אלמנות בנושאי בירוקרטיה וחקיקה בעניינן. "שנה אחרי שנפתח האתר כתבתי על האלמנות את התזה שלי בלימודים, כשרציתי לבסס את הרעיון של אלמנוּת ארוכת טווח, שמשמעותה לחיות עם כאב האובדן כל החיים, גם כשהאלמנה חובקת אהבה וזוגיות חדשה", היא אומרת ומסבירה.

"ברגע שגבר, שמתחיל קשר עם אלמנה, מכחיד ממנה את העבר שלה, יש בעיה והרבה נישואים שניים של אלמנות הסתיימו על הרקע הזה, לאו דווקא באופן מודע. זה בעיקר עניין של התייחסות אישית ובחירה של האישה – יש נשים אלמנות שחיות בזוגיות שבה אסור להן להזכיר בפני בן הזוג החדש את שמו של בן הזוג הקודם, הן צריכות ללכת לאזכרות לבד והשמירה על קשר עם משפחת הנופל מנותקת לגמרי מהחיים החדשים שלהן. אחרות, ואני ביניהן, רואות באובדן חלק בלתי נפרד מ'החיים שאחרי' – כי אלמנוּת היא לכל החיים", אומרת כץ.

היה זה רק לאחר תהליך ארוך ואינטנסיבי, כשכץ הכירה את בן זוגה הנוכחי וילדה את ביתם המשותפת. "ההרגשה שאני מוכנה לפרק ב' הייתה רק אחרי שמצאתי לחיים שלי משמעות, שאמרתי לעצמי שלחיים שלי יש ערך ומשמעות עם או בלי בן זוג. מתוך שאלות על מהות החיים הגעתי לסוג של שלווה. התפיסה שלפיה ממשיכים הלאה רק דרך בן זוג חדש היא מיתוס שצריך להפריך – מה שחשוב הוא להעריך את החיים, ולא לבטל את החיים של מי שנשאר חי בשביל להציל את החיים של מי שמת".

טובה בוקסבאום, פסיכולוגית קלינית בכירה, מנחה קבוצות הורים שכולים במשרד הביטחון וחברה בפורום המשפחות השכולות ישראליות-פלסטיניות, פורשת את מגוון ההתמודדויות של אלמנות צה"ל, בתקופה שאחרי מות הבעל. לדבריה, "אובדן בן זוג הוא אובדן מאוד קשה, וכשמדובר באלמנוּת צה"ל זה קורה בגיל צעיר, בשלב שבו החיים עוד נבנים, כשהעתיד עוד לפנינו וכשהמוות גדע חלומות משותפים ונשארת בדידות גדולה מאוד".

אלא שבאלמנוּת צה"ל חודרים גורמים נוספים שמרכיבים את המציאות החדשה של האישה שנותרה בגפה ומקשים על התמודדותה עם השכול. "זו אלמנוּת פומבית שמטילה על האישה גם תפקיד חברתי. היא נכנסת לתפקיד שנכפה עליה, והחברה מצפה ממנה להתנהג באופן מסוים – אם זה לשמר את הזיכרון, לקיים את הטקסים ולהגיד את הדברים הנכונים. חשוב לזכור, שכשהמוות נגרם כתוצאה מתאונה רשלנית או שירות צבאי שהאישה איננה מסכימה איתו, היא צריכה להתמודד עם קונפליקט קשה מנשוא שמתעורר בינה לבין המדינה".

בנוסף, משפחת הנפטר עלולה להערים קשיים. "יש הורים של בעלים שנותנים ברכת דרך ומבינים שזה לטובתם ולטובת הילדים שתיכנס דמות גברית חדשה לתמונה, אבל יש גם מצבים שבהם להורים קשה לראות גבר חדש נכנס הביתה במקום הבן שנהרג", בוקסבאום מסבירה. "ומעל לכל, יש גם אלמנות שלא יודעות איך להחזיק בתוכן את הזיכרון של הבעל שנהרג וגם לרצות להמשיך בחיים – הן רוצות לשכוח אבל לא יודעות איך לעשות את זה".