חתן וכלה, למה אתם עושים את זה?

כל גבר שגר בארץ ישראל ורוצה להינשא כדת משה וישראל יודע שיבוא יום בו יכסה את פני הכלה בהינומה מדהימה, יתבקש לחזור על דברי הרב ולשבור כוס זכוכית כבר בפעם הראשונה. האישה מכירה את חובת הטבילה במקווה לפני החתונה ואת טקס ענידת הטבעות שלו היא ממש מחכה. אבל לכל אחד מההליכים הללו יש גם הסבר - אז לכבוד מה שוברים את הכוס ומה ההינומה אומרת מעבר לזה שהיא מוסיפה הרבה ליופי של השמלה? 

במנהג החלפת הטבעות יש משהו צורם, שדומה במשמעותו לחשבון הפשוט שעושה אדם לקראת יום ההולדת של חבר – אם הוא קנה לי מתנה אקנה לו בחזרה ונצא פיטים. אבל מקור המנהג לפיו גם האישה מצמידה לאצבעו של הגבר טבעת איננו הלכתי, ובנוסף, טבעות נישואין אינן מתנות – הן מלהיבות מעצם היותן תכשיט וסמל סטטוס, אבל באותה מידה ניתן היה לערוך את הטקס עם בייגלה – יש המאמינים שהצורה העגולה משליכה על הזוגיות את סגולותיה: בנייה, חיבור, שלמות, איחוד ומה שתרצו. 

מי שמכיר את הייצוג הקולנועי הישראלי למנהג הידוע, עלול לדמיין את הכוס מתנפצת לתוך רגלו של החתן בכל פעם שיהיה נוכח בטקס החופה. לו חוצן היה צופה בסצנה המפורסמת מהסרט "אהבה קולומביאנית", הוא היה וודאי משער שבני האדם הם יצור מזוכיסטי, אבל שבירת הכוס היא אקט שמציין אבלות והוקרה. מצד אחד, חורבן בית המקדש – מאידך, ציון איחוד שתי הנשמות שהופרדו אך מצאו זו את זו בעולם הזה והפכו, בשנית, לישות אחת.   

  X

נשים חילוניות חוזרות מהמקווה עם רשמים שליליים. המים מהבילים ונקיונם מוטל בספק רב, הבלניות רחוקות שנות אור מהתודעה המודרנית והאנטי-דתית של נשים מהמגזר, שהגיעו לרוב משום שנדרשו להציג לרב שמשיא אותן אישור על הטבילה. נשים דתיות, מאידך, נוהגות לבקר במקווה מידי חודש בכדי להיטהר. זה אולי נשמע קצת מוזר על רקע מפגש עם מקוואות שהמים בהם עכורים במיוחד, אבל נהוג לטבול גם כלים חדשים, בגדים ובקהילות מסוימות אף גברים.   

בטח שמעתם לא פעם כלות מספרות שלא ראו את החתנים בשבוע שקדם לחתונה. הפרדה זו איננה מוזכרת במקורות ומקורה לא לגמרי ברור. יש שיגידו שהיא נועדה לשמור על תהליך הטהרה שלפני החתונה, שמפגש עם החתן עלול לקלקלו. סברה אחרת מתארת החמרה הלכתית, שנועדה לחזק את הקשר בין בני הזוג לקראת האיחוד הפורמלי.    

שבע הברכות נועדו להלל את אלוהים "מלך העולם, בורא פרי הגפן, יוצר האדם", ולברך את החתן והכלה שיבנו את ביתם ויזכו להביא ילדים לעולם "ברינה, צידה, אהבה ואחוה". הברכות נאמרות במהלך טקס הנישואין ובמשך שבעת ימי המשתה שלאחר החתונה – מנהג שמקורו בתלמוד ומטרתו לשמח את הזוג הטרי. נהוג גם לחלק את שבע הברכות בין קרובי משפחה, להשיב ב'אמן' מלא כוונות וללגום יין מהכוס עליה בירכו בשביל להצטייד במזל טוב. 

ההינומה, בניגוד לשמלה, לא מרגשת את הכלה או את קרובותיה. גם בעיני האורחים זה נראה כהליך בירוקרטי בלבד – החתן מכסה את הפנים של הכלה, תכף הוא מסיט את הבד כדי להשקות אותה יין ומתישהו תבוא הנשיקה. אבל כשיורדים לעומק העניין מגלים שההינומה שמרה לאורך השנים על צניעותה של הכלה, ושהיא מדגישה את העובדה שהחתן נושא אותה לא בזכות חיצוניותה. מצד האישה, ההינומה מונעת ממנה לבחון את טיבה של הטבעת ומסמלת את רצונה הכנה והעילאי להינשא. ואם אתם בקטע של אמונות טפלות אז שתדעו שההינומה תופסת מקום חשוב בטקס החתונה. הכלה שמה על פנייה את הכיסוי בדרך לחופה וזאת משום העובדה שלא תתקרב אלייה שום רוח רעה. נראה כי המעמד של הכלה מעורר הרבה קנאה וההינומה היא זאת שמגנה עלייה מפני רוחות רעות שרוצות לקחת אליהן את בעלה.

  

מקורו של הזר איננו בתרבות היהודית, כי אם בתרבויות נוצריות. מעבר ליופי שהוסיפו הפרחים למראה האישה, היו הפרחים מפיצים ריח טוב ומטשטשים ריחות גוף רעים ונחשבו מגנים מפני רוחות רעות ואמונות תפלות אחרות. זריקת הזר, המקובלת בחתונות נוצריות, היא תולדה של מנהג ישן נושן לתלוש את בגדיה הכלה כדי לזכות במזל שנפל בחלקה.