כולנו אוהבים להתרפק על נוסטלגיה ולדפדף באלבומי חתונה. תערוכה חדשה בחולון, "צלם חתונות", פותחת לראווה את אלבומי החתונה הפרטיים של ישראלים, שנישאו בתחילת המאה הקודמת. רבים מהם אמנם התחתנו בשידוך, ולא מעט גברים חמדו נשים שיועדו לאחרים, אבל בדבר אחד בטוחים כולם - אז היה הרבה יותר טוב.
פסח ושפרינצה אלבוים, 1926
"פסח גר ברדום שבפולין והכירו לו את שפרינצה בלומן, שהייתה ידועה ביופייה וגרה בעיירה סמוכה בשם שידלובייץ. מיד לאחר מכן נאלץ אבא להתגייס לצבא הפולני, אבל החליט לברוח ולעלות לארץ ישראל".
עלתה לארץ כדי להינשא לאהובה (מתוך האלבום הפרטי של פסח ושפרינצה אלבוים)
"מיום הניתוק משפרינצה אהובתו, לא הפסיק לשלוח לה גלויות מוינה ומהארץ עם שירי אהבה. שפרינצה החליטה לבוא עם משפחתה לארץ ולהתחתן עם פסח, לא לפני ששלחה את אחיה לברר אם הוא רציני וכנה בהבטחותיו ובבטויי אהבתו".
ד"ר שמואל וברוריה כנר, 1931
"ההורים ביקשו מבני הדודים שגרו בפתח תקווה לסדר לברוריה שידוך, והוחלט לשדך לה את אפרים כנר, קרוב משפחתם של הזוג. בהגיעה לעיירה פתח תקווה, ירד במדרגות המובילות אל הבית בחור מרשים, שדיבר בעברית צלולה ונטולת מבטא.
"הבחור התבונן בה ושאל: 'את בת הדודה מפולין?, כולם כבר מחכים לך למעלה'. היא הודתה ועלתה במדרגות, והוא הביט בה מתרחקת וחשב לעצמו – לאחי אפרים ישדכו אותה? מה פתאום. שלי תהייה! עוד באותה השנה הם נישאו – שמואל וברוריה, ולימים הקימו בית לתפארת – 4 בנות, ו- 13 נכדים".
לקח את ידה בידו (מתוך האלבום הפרטי של שמואל וברוריה כנר)
משה ואירן מור (מוראדיאן), 1939
"אבא ראה את אמא לראשונה במסיבת סיום תיכון של בית הספר אליאנס בטהרן, בשנת 1937. באותה העת היה בצבא, וסיפר כי נהג להסתובב במדים ליד ביתה ולחפש אותה. יום אחד אחיו הבכור ואביו הלכו לאביה של הנערה לבקש את ידה", מספרים הילדים. "בתקופת האירוסין נהגו לטייל, כשאחיה הקטן של הנערה מלווה אותם תמידית מספר מטרים מאחוריהם".
הגיע תכופות לחפש אותה בביתה (מתוך האלבום הפרטי של אירן ומשה מור)
יהודה ותמר רביב, 1942
"בתמונה יהודה עדיין לובש את המדים הבריטים, רגע לפני שהשתחרר. יהודה הפולני התאהב לא רק בתמר היפיפייה, אלא גם במשפחתה הבוכרית מרובת הנפשות. מספרים שאביה של תמר היה נוהג להושיב אותו לצדו בארוחות הערב, ובתור חיבה להאכיל אותו מידו אורז מתובל בבשר (אושפלוב)".
נהג ללכת ברגל מתל אביב לפתח תקווה בשבילה (מתוך האלבום הפרטי של תמר ויהודה רביב)
ניסים וסימה אוחיון, 1947
"שמלת הכלה נתפרה במיוחד אצל תופרת ידועה במרוקו בשם 'מארי לואיז', והייתה חלק מקולקציה שהוצגה בתצוגת אופנה לשמלות כלה. בגלל שניסים (החתן) עבד אצלה בחברה כגזרן, השמלה ניתנה במתנה לסימה ליום החתונה".
השמלה ניתנה במתנה מהתופרת (מתוך האלבום הפרטי של סימה וניסים אוחיון)
"ביום החתונה הזוג עלה על כרכרה עם סוסים מקושטת בלונים ופרחים, וחיפש סטודיו להצטלם בו. לאכזבתם, כל חנויות הצילום היו סגורות בשל קיצוצים באספקת החשמל לאחר מלחמת העולם השנייה. לבסוף נמצא צלם צנוע ברחוב בלז פסקל בקזבלנקה, שצילם את התמונה הנוכחית".
דוד ושולמית קליימן, 1950
"החתונה התקיימה בעיר הולדתם של דוד ושולמית, במחוז זגלמביה שבפולין, בביתו של הסבא. 18 יום לאחר נישואיהם היא עלתה לארץ עם הוריה, אך ממנו מנעו הקומוניסטים לצאת, ועברו שנתיים וחצי עד שהתאחדו שוב בארץ הקודש".
התחילו את חייהם רק שנתיים אחרי החתונה (מתוך האלבום הפרטי של דוד ושולמית קליימן)
משה ועדנה אסלמן, 1953
"החתונה התקיימה בצריף במעברה מגדיאל. הכיבוד היה אורז בן גוריון (פתיתים), מרק בלי בשר, תפוזים ובוטנים עם קליפות. שמלת הכלה הושאלה מאישה עיראקית שהייתה במעברה, הפרחים היו מהגינה, ואנשים במעברה התנדבו להיות צוות בידור: אחד ניגן בתוף ואחר שר". לדברי המשפחה, "האורחים היו בני משפחה, שכנים וחברים של החתן ממשמר הגבול, שהם 30 איש בסך הכול". והנדוניה? "2,000 לירות (200 שקל)".
אף אחד לא הגיע בשביל האוכל. (מתוך האלבום הפרטי של משה ועדנה אסלמן)
פליקס ותמי וילדרמן, 1967
"חבר של המשפחה בשם סמי, הזמין אליו את אחד האחיינים שלו, חתיך עם שיער ארוך וג'ינס קרוע. קראו לו פליקס. הלכנו כולנו יחד לבית קפה ביפו העתיקה ושתינו קקאו. "פליקס שתק כל הערב, ולבסוף החליט לבקש את מספר הטלפון שלי, למרות שהתלבט ביני לבין אחותי. אחרי חודשיים הוא הציע לי נישואין", מספרת תמי.
לא נדרשו יותר מחודשיים (מתוך האלבום הפרטי של תמי ופליקס וילדרמן)
"כששואלים אותנו איך הזוגות הצעירים של היום מתגרשים מהר והיכן ה'דבק' של פעם, שמחזיק מעמד הרבה שנים, יש לי תשובה לשאלה זו: בזמנים ההם, כשמשהו היה מתקלקל היו מתקנים, עכשיו כשמשהו מתקלקל זורקים וקונים אחר במקומו. כל אחד מאיתנו הוא שונה, והדרך היחידה לשרוד כזוג היא דרך ויתורים הדדיים וכבוד הדדי".
"קיימנו את הטקס ברבנות בתל אביב, ולא ידענו שהרבנות אינה מאפשרת לצלם את החופה. הצילומים המעטים שיש בידינו צולמו כמה דקות לפני החופה, לפני שהצלם של הרבנות הגיע. הייתה מריבה קולנית בין בן דוד שלי שצילם, לבין הצלם המקומי, וחמי פסק שאף אחד לא יצלם. וכך היה – לא צילמו ואין תמונות", מספרת מירי. "העובדה היא שאין לנו בכלל צילומים מהחופה עצמה, ואף על פי כן, הנישואים נמשכים בהצלחה כבר למעלה מ-44 שנים".
חיים באושר גם בלי צילומי חתונה (מתוך האלבום הפרטי של מירי ואילן שמיר)
* תערוכת החוצות
"צלם חתונות" תוצג בשדרות דב הוז, חולון, עד ה-31.10.12
כתבות נוספות:
