עזבו אותי, זו החתונה שלי

רגע השיא בסדרה אמריקאית טיפוסית. הבחור כורע ברך, בעיניים נוצצות מהתרגשות הוא מציע לאהובתו נישואין. על סף עילפון, היא מצליחה למלמל את ה"כן" לפני שהיא צונחת לזרועותיו המסוקסות. קאט. אושר ועושר.

ובחזרה למציאות חיי. הבחור, בספונטניות משהו, שואל את השאלה, שעליה אני מוצאת לנכון לענות "ברור". באורח פלא, אף סצנה לא מתחלפת ואנחנו לא מוצאים את עצמנו פוסעים לעבר השקיעה יחד, אלא הולכים לישון בלי להבין עדיין שזה עתה ירינו את יריית הפתיחה למירוץ מטורף ומאוד לא רומנטי, שבסופו שנינו אמורים איכשהו להרגיש זוהרים ומאוהבים יותר מאי פעם.

עוד לפני סבב האולמות, רשימת המוזמנים, הטעימות וכל הכיף הזה, נחשפתי לתופעה שאליה אף אחד לא ידע להכין אותי מראש: מתקפת חברים, קרובי משפחה או סתם עוברי אורח, שזכו אצלי לכינוי המחמיא "המתערבים".

"עוד מישהו רוצה לשאול אם כבר יש לנו תאריך?" (צילום: shutterstock)

מסתבר שישראליות היא תכונה מאוד סלקטיבית בקרב מכריי. מצד אחד, מאוד נוח להם לדמיין חתונה כאירוע קסום באווירת קיטש הוליוודית, ולהתעלם מהתוצאה האמיתית – ערב מטורף של פיזוזים עם דודה רחל לצלילי הלהיט התורן של איזה פרץ - ומצד שני, ברגע שמדובר בהידחפות לחיי, כל השיק האלגנטי הזה נעלם כלא היה. את מתחתנת? הפכת לסוג של סלב. כולם רוצים לדעת על כל צעד קטן שאת עושה. ובפירוט.

אז מילא זה שכולם שאלו את השאלה המקורית "את מתרגשת?" (התשובה, אגב, היא לא. אני לא באמת מעכלת מה קורה בשלב הזה), אבל פתאום אנשים שלא הייתי איתם בקשר כבר שנים, טרחו להתקשר בתדירות מדאיגה, רק כדי לבדוק "איך אתם מתקדמים". השם שנתנו לי הוריי נזנח כיוון שכולם מצאו לנכון לקרוא לי דווקא "נו, יש כבר תאריך?" עצות לשירי כניסה לחופה, תמונות של שמלות כלה וצעקות "את ממש לא יכולה להתחתן בלי קצת איפור!" החלו להתעופף לכל עבר, וגרמו לי להתגעגע לימי ה"בקרוב אצלך" המעיקים.

יש עוד איזה דודה דור שלישי שעוד לא התקשרה להציק? (צילום: shutterstock)

וכשמדד הלחץ שלי הלך ועלה יחד עם כמות המשימות שצריך לבצע, פתאום לכולם נראה שאני מגזימה ומה זה כבר להרים חתונה עם שלוש מאות מוזמנים, שלכל אחד מהם יש אלף עצות לתת לך. ואז כולם דואגים לשלוף את העצה האהובה עלי: "אבל הכי חשוב שתיהנו מזה". הו, כן, המחשבה על כל ההתרוצצויות וההתלבטויות שעומדות בפני באמת מענגת. וזה עוד לפני שדיברנו על ההוצאה הכספית בגובה שכר דירה לשנתיים.

ואני, בחורה שלא יכולה להיות רחוקה יותר מהילדות שתכננו את היום הגדול עוד מגיל ארבע, שאין לה מושג אם היא רוצה שמלה בגוון לבן או שנהב (מה ההבדל?), מתחרה או שיפון אינדונזי (בטוח יש דבר כזה, וביוקר), מוצאת את עצמי נאבקת בדחף הטבעי שלי לבחור בגישת האנטי החביבה עלי ולצעוק על כולם לעזוב אותי בשקט או שאין שום חתונה. אבל בסופו של דבר, אני מזכירה לעצמי שחבל לבזבז את האנרגיות שלי. אני חייבת לשמור עליהן לחיים האמיתיים של אחרי החתונה, כי מה זו עוד שאלה על תסרוקת או קינוחים, כשמעבר לפינה מחכה התהייה הגדולה באמת – "נו, מתי כבר תעשו ילד?"

כתבות נוספות:

אסטרולוגיה: איך תבחרו תאריך מגניב לחתונה

מקצצים: אורח אחד פחות

האורחים הכי מעצבנים

רוצים לנחם את הדס? כתבו לה בעמוד הפייסבוק של וואלה! מזל טוב